Meguilah
Daf 10a
משנה: אֵין בֵּין סְפָרִים לִתְפִילִּין וּמְזוּזוֹת אֶלָּא שֶׁהַסְּפָרִים נִכְתָּבִין בְּכָל לָשׁוֹן וּתְפִילִּין וּמְזוּזוֹת אֵינָן נִכְתָּבוֹת אֶלָּא אַשּׁוּרִית. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף בַּסְּפָרִים לֹא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּֽתְבוּ אֶלָּא יְווָנִית׃
Traduction
. Entre les rouleaux de la Loi et les sections bibliques inscrites sur parchemin dans les phylactères, ou celles attribuées aux poteaux des portes (Mezuza), il y a cette différence que les rouleaux de la Loi peuvent être transcrits en n’importe quelle langue, tandis que les phylactères et la Mezuza seront exclusivement en caractères carrés. R. Simon b. Gamliel dit: pour la Loi, la seule langue étrangère permise est le grec.
Pnei Moshe non traduit
מתני' אין בין ספרים. תורה נביאים וכתובים:
אלא שהספרים נכתבין בכל לשון. בלשון ובכתב של כל אומה:
ותפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית. בלשון הקדש דכתיב בהו והיו בהוויתן יהו:
רשב''ג אומר אף בספרים לא התירו. לשון אחר שאינו לשון הקדש אלא יונית וטעמא כדקאמר בגמרא אמר קרא יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם יפיפיתו של יפת כלומר הלשון היפה שבכל בני יפת ישכון באהלי שם ואין לך לשון יפה בכל בני יפת כלשון יוני והלכה כרשב''ג. ומיהו בזמן הזה כבר נשתבש אותו לשון יוני ולפיכך אין כותבין ספרים בזמן הזה אלא בכתב הקדש והוא אשורית ובלשון הקדש:
הלכה: כָּתוּב וַיְהִ֥י כָל הָאָרֶ֭ץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים. רִבִּי לָֽעְזָר וְרִבִּי יוֹחָנָן. חַד אָמַר. שֶׁהָיוּ מְדַבְּרִים בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן. וְחוֹרָנָה אָמַר. שֶׁהָיוּ מְדַבְּרִין בִּלְשׁוֹן יְחִידוֹ שֶׁלְעוֹלָם בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ. תַּנֵּי בַּר קַפָּרָא. יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאָֽהֳלֵי שֵׁ֑ם. שֶׁיְּהוּ מְדַבְּרִין בִּלְשׁוֹנוֹ שֵׁלְיֶפֶת בָּאוֹהֳלוֹ שֶׁלְשֵׁם. בְּנֵ֣י יֶ֔פֶת גּוֹמֶר וּמָג֔וֹג וְיָוָ֣ן וְתוּבָל וּמֶ֖שֶׁךְ וְתִירָֽס׃ גוֹמֶר גֶּרְמַמְייָה. מָגוֹג גּוֹתִייָא. מָדַי כִּשְׁמוּעָהּ. יָווָן אֱווֶסוּס. תּוּבָל ווִתִנִייָה. מֶשֶׁךְ מֶוסִייָא. תִּירַס. רִבִּי סִימוֹן אָמַר. פָּרַס. וְרַבָּנִן אָֽמְרֵי. תְרַקָא. בְּנֵי גּוֹמֶר אַשְׁכְּנַ֥ז וְרִיפַת֭ וְתוֹגַרְמָה׃ אַסִייָא וְהַדִיַית וִגֶרְמַנִיקִיָּה. בְּנֵי יָוָן֖ אֱלִישָׁ֣ה וְתַרְשִׁ֑ישׁ כִּתִּ֖ים וְדוֹדָנִים. אֶלִסטַרסִם אֶבֶּייָה וְדַרְדָּנִייָה. אֶת הָאַרְוָדִי רוֹדוֹס. אֶת הַצְּמָרִי חָמץ. אֶת הַֽחֲמָתִי חֲמַת. עַד לָֽשַׁע. רִבִּי לָֽעְזָר אָמַר. עַד קַלִּרָהֶ. רִבִּי יוּדָן בַּר שָׁלוֹם אָמַר. מִיכָּן לַתַּרְגוּם.
Traduction
Il est écrit (Gn 11, 1): Il arriva que la terre avait une seule langue et les mêmes paroles; ces derniers mots superflus sont interprétés par R. Eleazar et R. Yohanan; selon le premier, le texte veut dire qu’ils parlaient 70 langues, tout en se comprenant tous; selon l’autre, ils parlaient la langue de l’unique du monde, la langue sainte (l’hébreu). @Bar-Kappara déduit des mots (Gn 9, 27). Dieu élargira les biens de Japhet, et il demeurera sous les tentes de Sem, que l’on parlera la langue de Japhet sous la tente de Sem. Il est dit aussi (Gn 10, 9): les fils de Japhet sont: Gomer, Magog, Madaï, Iawan, Toubal, Meshekh et Thiras; or (38)'''''' V. B., Yoma 10a; Rabba à (Gn ch. 37; cf. Neubauer, ib., pp. 422-6.'''''', Gomer est Germamia (Garamæi), Magog désigne la Gothie; Madaï, la Mèdie; Yawan, l’Eubée, (Grèce); Toubal, la Bithynie; Meshekh, la Mysie; Thiras, est, selon R. Simon, la Perse; selon d’autres sages, c’est la Thrace. Les fils de Gomer sont: Ashkenaz, Rifath, Togarma (ib. 10), équivalents à Asie, Adiabène, et la Germanie (39)Peut-être est-ce Germanicia en Arménie, dit Lévy, Neuhebr. Wörterbuch, s. 5., et Gomer=Germanie.. Les fils de Iawan sont: Elisha, Tarsis, Kittim et Doudanim (ib. 11), ayant pour équivalents: Elis (Æolis), Tarsos, Eubée (Achaïe?), et Dardania; puis les peuplades Arvadi, les gens du midi, les Cemari et Hamathi, jusqu’à Lesha (ib. 18, 19). Par ce dernier terme, dit R. Eleazar, on entend Callirhoë. Ce nom (s’il est lu Chaldée, par confusion du d avec r), dit R. Judan b. Judan b. Salom, est une allusion aux anciennes versions chaldéennes de la Bible.
Pnei Moshe non traduit
גמ' כתיב ויהי כל הארץ וגומר. ודריש כפל הלשון:
חד אמר שהיו מדברים בשבעים לשון. שהיו מקודם המבול ולמדו מנח ובניו וזהו שפה אחת שהיו כולם יודעים בכל לשון ומבינים זה את זה ודברים אחדים כלומר ואף שהיו דברים אחדים מיוחדים כל לשון ולשון בפ''ע. ואחרינא אמר אחדים שהיו מדברים כלשון יחידו של עולם והוא לשון הקדש שבו נברא העולם וזהו שפה אחת והכתוב מפרש מהו שפה אחת דברים אחדים ואחר דור הפלגה שאמר ה' הבה נרדה ונבלה שם שפתם וגו' ונפוצו ונחלקו לשבעים אומות ולשבעים לשונות:
תני בר קפרא וכו'. טעמא דרשב''ג דקאמר לא התירו אלא יוונית דכתיב יפת אלהים וגו' כדפרישית במתני':
בני יפת וכו'. דריש ואזיל המקראות להלן ומפרש המקומות שנקראו אחר זמן:
כשמועה. כמשמעו וכך נקרא היום להמדינה:
משך מיסיא. היא מוסקאווי:
וגרמניקיה. כך קורין לאשכנז בלעז איטלקי וצרפת:
חומץ. שם המקום והמדינה:
עד קלדה וכו' מיכאן לתרגום. וכך נקרא היום לתרגום קאלדוי''ש:
אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן דְּבֵית גּוּבְרִין. אַרְבָּעָה לְשׁוֹנוֹת נָאִים שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן הָעוֹלָם. וָאֵילּוּ הֵן. לָּעַז לַזֶּמֶר. רוֹמִי לַקְּרָב. סוּרְסְי לְאִילִייָא. עִבְרִי לַדִּיבּוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים. אַף אֲשׁוּרִי לִכְתָב.
Traduction
R. Jonathan de Bet-Gobrin dit: il y a 4 belles langues appropriées à l’usage du monde, savoir —le grec pour le chant, —le latin pour l’exposé (avec précision), —le syrien pour les élégies elegeia (40)Équivalence à ajouter au dict. Lévy., —l’hébreu pour la parole; d’autres y joignent l’assyrien (caractères carrés) pour l’écriture. Cette dernière est parfaite comme écriture, non comme langue, tandis que l’hébreu parfait comme langue laisse à désirer comme écriture. Aussi les juifs (en leur temps) ont choisi l’écriture carrée et la langue hébraïque (41)Cf. B., Sanhedrin 21b..
Pnei Moshe non traduit
ארבעה לשונות נאים וכו'. גרסינן להא לקמן פ''ז דסוטה בהלכה ב':
לעז. הוא המובחר שבלועזים והוא לשון יוני לזמר לשורר בו ולעשות הפוזיטיקי:
רומי. הוא לעז איטלקי יפה לקרב בו הלבבות וליתן אהבה וחיבה שהוא לשון ריצוי ופיוס:
סורסי. לשון ארמי. לאילייא לקינה והיא לשון מקרא אלי ציון ומצוי בלשון המשנה שהאלית יושבת עליו בפט''ו דכלים:
עברי לדיבור. שהוא לשון צח ונקי ובתיבה אחת נכללו הרבה:
לכתב. שהוא נאה ומאושר:
פָּֽרְחָה בוֹ מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. טָעוּן צִפֳּרִים. רִבִּי לָֽעְזָר אָמַר. אֵין טָעוּן צִיפֳּרִים. אֵין אָמַר רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. מַתְנִיתָה מְסַייְעָא לְרִבִּי יוֹחָנָן. מִן הַצָּרֽוּעַ׃ לְהָבִיא אֶת שֶׁפָּֽרְחָה בְכוּלּוֹ שֶׁיְּהֵא טָעוּן צִפֳּרִים. [וַ]הֲלֹא דִּין הוּא. מַה אִם מִי שֶׁטָּהַר וְאֵין סִימָנֵי מְטַמְּאָיו עִמּוֹ יְהֵא טָעוּן צִפֳּרִים. מִי שֶׁטָּהַר וְסִימָנֵי מְטַמְּאָיו עִמּוֹ (לֹא) [אֵינוֹ דִין שֶׁ]יְהֵא טָעוּן צִפֳּרִים. [וַהֲלֹא] שֶׁעָמַד בּוֹ שְׁנֵי שְׁבוּעוֹת יוֹכִיחַ. שֶׁטָּהַר וְסִימָנֵי מְטַמְּאָיו עִמּוֹ וְאֵין טָעוּן צִיפֳּרִים. אַף אַתָּה אַל תְּתַמֶּה עַל מִי שֶׁפָּֽרְחָה בְכוּלּוֹ. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁטָּהַר וְסִימָנֵי מְטַמְּאָיו עִמּוֹ וְאֵין טָעוּן צִפֳּרִים. תַּלְמוּד לוֹמַר מִן הַצָּרֽוּעַ׃ לְהָבִיא אֶת שֶׁפָּֽרְחָה בְכוּלּוֹ שֶׁיְּהֵא טָעוּן צִפֳּרִים. אִם אוֹמֵר [אַתְּ] [ל]טָהַר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר לֹא יְהֵא טָעוּן צִפֳּרִים. וִיתִיבִינֵיהּ. לֹא מוּטָּב לְהָשִׁיב פְּרִיחָה עַל פְּרִיחוֹת וְלֹא עֲמִידָה עַל פְּרִיחוֹת. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה חֲבֵרוֹן דְּרַבָּנִן. מַתְנִיתָה מְסַייְעָה לְרִבִּי יוֹחָנָן. דְּכֵן תַּנָּייָא מָתִיב לַחַבְרֵיהּ. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בָּזֶה שֶׁאֵינוֹ נִזְקָק לַחֲלִיטָה תֹּאמַר בָּזֶה שֶׁהוּא נִזְקָק לַחֲלִיט. הוֹאִיל וְהוּא נִזְקָק לְהַחֲלִיט יְהֵא טָעוּן צִיפֳּרִים. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא. סוֹפָה מְסַייְעָה לְרִבִּי לָֽעְזָר. הַטָּהַר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר פָּטוּר מִפְּרִימָה וּמִפְּרִיעָה וּמִתִּגְלַחַת וּמִצִּפֳּרִים׃ כָּל מַה דַּאֲנָן קַייָמִין הָכָא. בַּפְּרִיחוֹת. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְדּוּמָא. מַה פְלִיגִין. לְהָבִיא צִפָּרִים. אֲבָל לְהָבִיא קָרְבָּן כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן. וְתַנֵּי כֵין. בַּשְּׁבֵיעִי יְגַלַּח וּבַשְּׁמִינִי יָבִיא. אֶת שֶׁהוּא טָעוּן תִגְלַחַת מֵבִיא קָרְבָּן. אֶת שְׁאֵינוֹ טָעוּן תִגְלַחַת אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן. רִבִּי חָמָא בַּר עוּקְּבָּה בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֵּרִבִּי חֲנִינָה. כָּל יְמֵ֞י אֲשֶׁ֨ר הַנֶּ֥גַע בּ֛וֹ יִטְמָא֭. אֶת שֶׁטּוּמְאָתוֹ תְלוּיָה בְנִגִעוֹ. יָצָא 10a זֶה (שֶׁטַּהֲרָתוֹ) [שֶׁטּוֹמְאָתוֹ] תְלוּיָה בִסִפִירוֹת יָמָיו. עַד כְּדוֹן פְּרִיעָה וּפְרִימָה. תִּגְלַחַת וְצִפֳּרִים מְנַיִין. רִבִּי לָֽעְזָר דְּרוֹמִייָא בְשֵׁם רִבִּי שַׁמַּי. זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצוֹרָע בְּי֖וֹם. אֶת שֶׁהוּא מִיטַּמֵּא וּמִיטָּהֵר בְּיוֹם אֶחָד. יָצָא זֶה שֶׁאֵינוֹ מִיטַּמֵּא וּמִיטָּהֵר בְיוֹם אֶחָד.
Traduction
Si la lèpre a éclaté (36)'''''' Ce qui d'ordinaire entraîne la déclaration de pureté; (Lv 13, 12).'''''' pendant que l’homme était enfermé, R. Yohanan prescrit l’offre des oiseaux. R. Eléazar en dispense. R. Aba b. Mamal dit qu’un enseignement confirme l’avis de Yohanan: de l’expression (ib. 14, 3) du lépreux (superflue), on conclut (37)Torath cohanim, à ce verset. que si le mal a surgi sur toute la peau (ce qui entraîne la pureté), il faudra offrir les oiseaux (ib. 4). Mais ne peut-on le déduire par a fortiori? Comme ceux qui devenus purs, sans avoir sur eux les indices de l’impureté préalable, sont tenus d’offrir le sacrifice des oiseaux; à plus forte raison est-ce dû par celui qui est déclaré pur, bien qu’il ait encore sur lui les traces de l’impureté? —Non, car on pourrait opposer à ceci le cas d’une plaie que l’on aurait sur la figure pendant 2 semaines: on est alors pur, tout en ayant sur soi les traces de l’impureté, sans qu’il y ait obligation de sacrifice; on aurait donc pu supposer aussi que si la lèpre a éclaté sur la peau, et que l’on est pur, tout en gardant les traces du mal, il ne faut pas de sacrifice; c’est pourquoi on déduit cette obligation de l’expression précitée. Or, puisque d’après R. Éliézer, l’homme enfermé et déclaré pur à la suite de l’éruption du mal, n’offre pas d’oiseaux, il devrait opposer ce cas à la déduction par a fortiori, en raison de l’analogie des éruptions, au lieu d’opposer le cas d’une persistance en 2 semaines (c’est donc que l’avis de R. Yohanan prédomine). R. Hanania compagnon des rabbins dit: la fin de l’enseignement confirme l’avis de R. Yohanan notre maître, car on a énoncé une autre objection faite au raisonnement (précité) a fortiori, et l’on a dit qu’il y a en effet dispense du sacrifice en cas d’une plaie sur la figure pendant 2 semaines, parce qu’au bout de ce temps la guérison a été complète, sans avoir passé par l’état d’impureté définitive; tandis qu’au cas où il faudrait passer par cet état le sacrifice serait dû (donc, l’avis de R. Yohanan l’emporte). R. Jacob b. Aha dit que la fin de cet enseignement confirme l’avis de R. Eliézer: Celui qui est pur après avoir été enfermé, est-il dit, est dispensé de se découvrir, de déchirer les vêtements, de se raser la barbe et d’offrir des oiseaux; or, tout l’enseignement se rapporte au cas de pureté par suite d’éruption (et pourtant nul sacrifice n’est dû, ce qui est conforme à R. Eliézer). R. Samuel b. Abdima dit: la discussion porte seulement sur le point de savoir s’il faut alors offrir des oiseaux; mais tous reconnaissent que l’on n’est pas tenu de présenter les sacrifices imposés au lépreux (3 animaux). On a enseigné de même: de l’expression le 7e jour il se rasera; et le 7e jour il offrira (ib. 9 et 23), on conclut qu’au cas où l’on est tenu de se raser, le sacrifice est obligatoire; au cas contraire, le sacrifice n’est pas dû non plus (et c’est le cas pour la pureté par éruption). R. Hama b. Ouqba dit au nom de R. Yossé b. Hanina: du verset (ib. 13, 46) aussi longtemps qu’il a la plaie il est impur, on déduit que celui dont l’impureté dépend de la plaie est soumis aux obligations imposées au lépreux, non celui dont l’impureté cesse après un certain nombre de jours (et c’est le cas pour celui qui était enfermé une semaine ou deux). Par ce verset, il est juste de dispenser de la découverte et du déchirement des effets l’homme dont la pureté est une question de jours (le verset parle de ces détails); mais d’où déduit-on la dispense de raser et d’offrir des oiseaux? Elle résulte, dit R. Eliézer Dromia (du midi) au nom de R. Saméi, de ce qu’il est dit: voici la loi du lépreux au jour où etc. (ib. 14, 2); on déduit de la dernière expression que la loi entière est applicable à celui qui se trouve avoir été impur, puis pur le même jour (celui qui est guéri définitivement), non l’homme qui n’est pas impur et pur le même jour (et sera seulement déclaré pur après avoir été enfermé une semaine ou deux).
Pnei Moshe non traduit
פרחה בו מתוך הסגר. שפרחה הצרעת בכולו והרי הוא טהור בזה כדכתיבי קראי ואם פרוח תפרח הצרעת וגו' כלו הפך לבן טהור הוא ודריש בספרא פ' תזריע בפרשה ג' פ''ח אין לי אלא פריחה מטהרת אלא לאחר חליטת מחיה וכו' מנין וכו' ופריחת הסגר ת''ל וטהר הנגע טהור לרבות את כלן והשתא פליגי בה הכא אם זה שטהר מחמת שפרח בכולו מתוך הסגר טעון צפרים כשאר מצורע ביום שנרפא מצרעתו או לא:
מתניתא. ברייתא בספרא פרשת מצורע בפרשה א' דדריש לקרא והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. מן הצרוע להביא את שפרחה בכולו שיטעון צפרים:
והלא דין הוא. ולמה נאמר מן הצרוע מיותר ולרבות והלא מדין ק''ו אנו למדין זה:
מה אם מי שטיהר ואין סימני מטמאיו עמו. זהו שאר מצורע שנרפא לגמרי מצרעתו והלכו לו סימני טומאה ממנו טעון הוא צפרים מי שטהר וכו' וזהו שטיהר מחמת שפרחה בכולו והרי סימני טומאה עמו שאע''פ שעכשיו נטהר הוא מחמת הפריחה מ''מ הפריחה עצמה סימן טומאה היא אם בתחלה פרחה בכולו או אם היא מן הטהרה וכדתנן בריש פ''ח דנגעים. הפורח מן הטמא טהור מן הטהור טמא וגזירת הכתוב כך היא א''כ אינו דין שיהא טעון צפרים:
והלא שעמד בו שני שבועות יוכיח. שהדין בו שאע''פ שלא הלכו סימני טומאה ממנו אלא שעמד הנגע בעיניו טהור כדכתיב וראה הכהן ביום השביעי שנית והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן והאי ולא פשה או אם לא פשה פירושו כדדריש לה התם ואינו טעון צפרים א''כ אף אתה אל תתמה וכו' לפיכך ת''ל מן הצרוע להביא את שפרחה בכולו שיהא טעון צפרים. ע''כ מה ששנינו בספרא:
אם אומר את וכו'. והשתא מסיים להא דקאמר דמהאי ברייתא למדנו סייעתא לר' יוחנן שהטהור בפריחה מתוך ההסגר שהוא טעון צפרים שאם אתה אומר שלא יהו טעון צפרים קשיא ויתביניה מפריחה גופה וכי לא מוטב להשיב פריחה על פריחות וכו'. כלומר למה ליה לבעל הברייתא לאהדורי כהפירכא דקאמר והרי שעמד בו שני שבועות יוכיח והלא היה יכול לומר והרי פרח מתוך הסגר יוכיח שאע''פ שסימן טומאה עמו נטהר ואינו טעון צפרים ושפיר טפי למיפרך מפריחה על פריחה מדפריך מעמידה על פריחה אלא ודאי דפשיטא ליה לבעל הברייתא שהפורח מתוך הסגר טעון הוא צפרים וכר' יוחנן הלכך לא מצי למיפרך מפריחה על פריחה:
אמר ר' חנניה חברון דרבנן. דתו אשכחן בהאי מתניתא דספרא דמסייעא לר' יוחנן דכן מצינו תניא מתיב לחבריה תנא אחד משיב לחבירו על האי פירכא דקאמר והלא שעמד בו שני שבועות יוכיח וכו' ואין טעון צפרים אף אתה אל תתמה וכו' והשיב לו תנא אחד דלאו פירכא היא אם אמרת בזה שאינו טעון צפרים לפי שאינו נזקק לחליטה שהטהור מחמת שעמד בו הנגע שני שבועות ולא פשה ולא פרחה בכולו שוב אינו נזקק לחליטה וטהור לגמרי הוא כדכתיב בהאי קרא וטהרו הכהן מספחת הוא וגו':
תאמר בזה. שנטהר מחמת שפרח בכולו הרי מצינו בפריחה שהוא נזקק לחליטה כדתנן בריש פ''ח דנגעים מן הטהור טמא והיינו שאם בתחלה היה מוחלט מחמת סימן טומאה שבו והלך לו הסימן טומאה ופטרו הכהן וכן הדין בנגע שעמד בו שני שבועות ופטרו אם לאחר הפטור פרחה בכולו טמא הוא והואיל ונזקק להחליט יהא טעון צפרים והשתא מהאי דברי התנא נמי סייעתא לר' יוחנן שכל שטהר מחמת הפריחה טעון הוא צפרים:
אמר ר' יעקב בר אחא סופה. כלומר סיפא דמתני' דידן מסייעה לר' אלעזר דפליג וס''ל שאינו טעון צפרים דקתני בפשיטות הטהר מתוך הסגר פטור וכו' ומצפרים וקס''ד דבכל מיני טהרה שנטהר ואף אם טהר מחמת הפריחה בכולו נמי בכלל וקתני פטור מן הצפרים וזה מסייעה לר' אלעזר:
כל מה דאנן. קיימין הכא בפריחות. בתמיה כלומר דמהדרו ליה לר' יעקב בר אחא דקא מייתי סייעתא מהכא לר''א וכי כל מה דאנן איירינן בטהר מתוך הסגר מהפריחה היא דאיירינן הא לאו מילתא היא דמתני' לא איירי אלא בטהר מתוך הסגר בשאר מיני טהרה כגון שעמד הנגע בשני שבועות ולא פשה או שכהה הנגע מד' מראות הטומאה אבל בטהרת פריחה לא איירינן הכא וקיימא מילתא כר' יוחנן וכסתמא דברייתא דספרא שטעון הוא צפרים:
מה פליגין. רבי יוחנן ור''א בפרחה בכולו מתוך הסגר בלהביא צפרים הוא דפליגי אבל להביא קרבן מצורע האמור בכתוב ביום השמיני אחר תגלחתו בשביעי שמביא האשם וחטאת ועולה כ''ע מודים שאין טהר מתוך הסגר אף בטהר מחמת הפריחה מביא קרבנות אלו:
ותני. בברייתא כן דדריש מהכתוב בשביעי יגלח כתיב וביום השמיני יביא הקרבנות את שהוא טעון תגלחת וכו' והטהר מתוך הסגר לעולם אינו טעון תגלחת שאין תגלחת אלא למטהר אחר ההחלט:
כל ימי אשר הנגע בו יטמא וכו' יצא זה שטהר מתוך הסגר שטומאתו תלויה בספירת ימיו שהוא מוסגר ואחר שני שבועות הוא שנטהר:
עד כדון. למדנו שפטור מפריעה ופרימה דהאי קרא כל ימי וגו' גבי פריעה ופרימה הוא דכתיב תגלחת וצפרים מנין שפטור:
זאת תהיה תורת המצורע ביום. דרוש ביה את שהוא מיטמא ומיטהר ביום אחד דכשנולד לו סימן טומאה מיד הוא מוחלט וטמא ואם יראה הכהן אפילו בו ביום שהלך לו הסימן טומאה מטהרו באותו יום יצא זה המוסגר שאינו נראה בו עדיין סימן טומאה וצריך להסגירו שאינו מיטמא ומיטהר ביום אחד אלא שצריך ז' ימים לראות אם נולד לו סימן טומאה וי''ד יום לעולם לטהרתו:
Meguilah
Daf 10b
אֲשׁוּרִי יֵשׁ לוֹ כְתָב וְאֵין לוֹ לָשׁוֹן. עִבְרִי יֵשׁ לוֹ לָשׁוֹן וְאֵין לוֹ כְתָב. בָּחֲרוּ לָהֶם כְּתָב אֲשׁוּרִי וְלָשׁוֹן עִבְרִי. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אֲשׁוּרִי. שֶׁהוּא מְאוֹשָּׁר בְּכָתְבוֹ. אָמַר רִבִּי לֵוִי. עַל שֵׁם שֶׁעָלָה בְיָדָם מֵאַשּׁוּר. תַּנּי. רִבִּי יוֹסִי אוֹמֵר. רָאוּיּ הָיָה עֶזְרָה שֶׁתִּינָּתֵן תּוֹרָה עַל יָדוֹ אֶלָּא שֶׁקְּדָמוֹ דוֹר מֹשֶׁה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִיתְנה הַתּוֹרָה עַל יָדָיו אַף הוּא נִיתַּן כְּתָב וְלָשׁוֹן עַל יָדוֹ. וּכְתָב֙ הַֽנִּשְׁתְּווָן כָּת֥וּב אֲרָמִ֖ית וּמְתוֹרְגָּם אֲרָמִֽית׃ וְלָא כָֽהֲלִ֤ין כְּתָבָא֙ לְמִיקְרֵי. מְלַמֵּד שֶׁבּוֹ בַיּוֹם נִיתַּן. רִבִּי נַתָן אוֹמֵר. בְּדַעַץ נִיתְנָה הַתּוֹרָה. וְאַתְייָא כְרִבִּי יוֹסֵה. רִבִּי אוֹמֵר. אֲשׁוּרִית נִיתְנָה הַתּוֹרָה. וּכְשֶׁחָֽטְאוּ נֶהְפַּךְ לָהֶן לְרַעַץ. וּכְשֶׁזָּכוּ בִּימֵי עֶזְרַא נֶהְפַּךְ לָהֶן אֲשׁוּרִית. גַּם הַיּ֕וֹם מַגִּ֥יד מִשְׁנֶה֭ אָשִׁ֥יב לָֽךְ׃ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל סֵ֔פֶר. כְּתָב שֶׁהוּא עָשׂוּי לְהִשְׁתַּנּוֹת. תַּנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אָמַר מִשּׁוּם רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּרָטָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רִבִּי לָֽעְזָר הַמּוֹדָעי. כְּתָב אֲשׁוּרִי נִיתְנָה הַתּוֹרָה. מַה טַעַם. וָוֵ֧י הָֽעַמּוּדִים. שְׁיְּהוּ וָוִים שֶׁלְתּוֹרָה דוֹמִים 10b לָעֲמוּדִים. אָמַר רִבִּי לֵוִי. מָאן דְּאָמַר. בְּדַעַץ נִיתְנָה הַתּוֹרָה. עַיִ''ן מַעֲשֵׂה נִיסִּים. מָאן דְּאָמַר. אֲשׁוּרִי נִיתְנָה הַתּוֹרָה. סַמֶ''ךְ מַעֲשֵׂה נִיסִּים. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי חִייָה בַּר בָּא וְרִבִּי סִימוֹן תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. תּוֹרַת הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיָה לֹא הֵ''א שֶׁלָּהֶם וְלֹא מֶ''ם שֶׁלָּהֶן סָתוּם. הָא סַמֶ''ךְ סָתוּם.
Traduction
⁠—Pourquoi cette écriture porte-t-elle le nom d'Ashourit? —Parce qu’elle se compose de lignes droites et régulières; selon R. Levi, ce nom rappelle que les juifs ont importé cette écriture (sous Esdras) en la rapportant d’Assyrie. On a enseigné que R. Yossé dit: Ezra aurait mérité que la loi fût donnée par son intermédiaire à Israël, si Moise ne l’eût pas devancé (42)Derenbourg, ib., p. 26.. Mais s’il n’a pas donné la loi, il a du moins contribué à l’écriture et au langage (employé à cet effet), selon ces mots (Esd 4, 7): l’écriture de la lettre est en araméén et la version est aussi de l’araméén; et pourtant il est dit (Dn 5, 8): ils ne purent lire cette écriture; ceci prouve qu’elle venait d’être remise (était encore inconnue). R. Gamliel dit: la Loi a été promulguée dans une écriture ''enchevêtrée'' (43)'''''' V. Hoffmann, Lexikalisches, dans Zeitschrift für altestamentl. Wissenschaft, 1, 334-8; 2, 53-72.'''''' ( samaritaine?). Cet avis est conforme à celui de R. Yossé (qui précède); selon Rabbi, elle a été remise en écriture assyrienne; lorsqu’Israël pécha, l’écriture fut convertie en caractères enchevêtrés, et lorsqu’il redevint vertueux sous Ezra, les caractères reprirent leur antique forme assyrienne (44)Les passages parallèles et les auteurs qui s'en sont occupés sont cités par M. F. Lenormant, la Propagation de l'alphabet phénicien dans l'ancien monde, 1, 176 et 281-2.. Il est dit (Za 9, 12): en ce jour aussi je te rendrai un double message, et d’autre part (Dt 18, 18): il lui écrira un double de cette Loi sur une livre; c’est une allusion à une écriture susceptible de modification (comme celle de l’hébreu primitif ou phénicien). On a enseigné que R. Simon b. Eleazar dit au nom de R. Eleazar b. Prata, et celui-ci au nom de R. Eliézer b. Modai: la loi a dû être écrite en caractères carrés, puisqu’il est dit (Ex 27, 10): les crochets ywwdes colonnes; il faut donc que la lettre w dans la Loi soit droite comme une colonne (fait spécial au caractère carré). R. Levi dit: d’après R. Gamliel qui dit que la Loi a été promulguée en samaritain, la lettre Ain [ (45)'''''' Selon la tradition, les lettres des tables de la Loi étaient gravées à jour; et comme l'équivalent samar. du [213] est [213], ou le [213], œil, des Phéniciens (angulé), c'était miracle que la lettre ne tombe pas.'''''' était un miracle; si au contraire la Loi primitive a été écrite en caractères carrés, il y a eu un miracle analogue pour la lettre s (S). R. Jérémie dit au nom de R. Hiya b. Aba et R. Simon que, selon tous deux, le texte primitif de la Loi n’avait ni la lettre t, ni le µ fermé (ce qui eût été aussi miraculeux sur lesdites tables), mais le s seul fermé.
Pnei Moshe non traduit
ולא כהלין כתבא למיקרי. שלא היו יכולין לקרות מלמד שבו ביום ניתן ועדיין לא נתפשט ודניאל קראו על פי רוח הקדש:
ברועץ. בכתב עברי והוא אינו מאושר:
ואתייא הא. כר' יוסי דאמר ראוי היה עזרא וכו'. א''כ משמע באותו כתב שהיה עד עזרא ניתנה ע''י משה:
גם היום מגיד משנה וגו'. מלמד שהיה ג''כ מקודם אלא כשחטאו שכחו וחזר ונשנה להם בימי עזרא:
כתב שהיא עשוי להשתנות. זה אשורית וכרבי:
דומים לעמודים. וכמי שהיא בכתב אשורית:
מ''ד ברועץ. בכתב עברי ניתנה התורה וזהו הלוחות ואמרינן מ''ס וסמ''ך שבלוחות בנס היו עומדין לפי שהכתב היה מעבר לעבר ואלו אין להם דיבוק כשהן חלולים כך אא''כ בנס היה וזהו בכתב אשורית אבל בכתב עברי צורת המ''ם והסמ''ך נשתנו ויש להם דבקות מהצדדין אלא שהעי''ן שבכתב עברי הוא כצורת הסמ''ך של אשורית וכמו שראיתי הועתק כתב עברי בספר קדמון אחד א''כ העיי''ן שבלוחות מעשה ניסים היה:
לא ה''א שלהם ולא המ''ם שלהם סתום. בה''א יש צורה אחת שהרגל השמאלית נראית כמעט דבוקה להגג וקרוב לצורת הח' אלא בחי''ת יש לה תג בראשה ובתורת הראשונים לא היה אלא הרגל פתוחה כעין שלנו והמ''ם שלהם ג''כ לא היה סתומה כ''א מ''ם פתוחה בלבד. וכלומר דמשום כך אמרו דלמ''ד באשורית ניתנה סמ''ך מעשה ניסים ולא קחשיב נמי המ''ם סתומה מפני שלא היה להם עדיין מנצפ''ך מאותיות הכפולים עד לאחר מכאן:
תַּנֵּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. אַף בִּסְפָרִים לֹא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּֽתְבוּ אֶלָּא יְווָנִית. בָּֽדְקוּ וּמָֽצְאוּ שֶׁאֵין הַתּוֹרָה יְכוֹלָה לָהִיתַּרְגֵּם כָּל צוֹרְכָהּ אֶלָּא יְווָנִית. בּוּרְגָּנִי אֶחָד בִּידָה לָהֶם אֲרָמִית מִתּוֹךְ יְווָנִית. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי חִייָה בַּר בָּא. תִּירְגֵּם עֲקִילַס הַגֵּר הַתּוֹרָה לִפְנֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְלִפְנֵי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ וִקִילְּסוּ אוֹתוֹ [וְאָֽמְרוּ לוֹ]. יָפְיָפִ֡יתָ מִבְּנֵ֬י אָדָ֗ם. רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי אָמַר. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שָׁאַל. וְלָמָּה לֵי נָן אָֽמְרִין. יֵשׁ בִּסְפָרִים מַה שֶׁאֵין בַּתְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת. שֶׁהַסְּפָרִים נִכְתָּבִין בִּשְׁנֵי דַפִּים וּתְפִילִּין וּמְזוּזוֹת אֵינָן נִכְתָּבִים אֶלָּא בְדַף אֶחָד. הָתִיב רִבִּי יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חִייָה כְתוֹבָה. דְּרַבָּה. שֶׁהַסְּפָרִים נִכְתָּבִין בִּשְׁתֵּי עוֹרוֹת וּתְפִילִּין וּמְזוּזוֹת אֵינָן נִכְתָּבוֹת אֶלָּא בְעוֹר אֶחָד. אָֽמְרוּן חֲבֵרַייָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. אוֹ נֹאמַר. דַּף אֶחָד בִּשְׁנֵי עוֹרוֹת. לֵית הִיּא דְּרַבָּה. אָמַר לוֹן. שֶׁכֵּן אֲפִילוּ סְפָרִים אֵינָן נִכְתָּבִים כֵּן. תּוֹלִין בִּסְפָרִים. אֵין תּוֹלִין לֹא בִתְפִילִּין וְלֹא בִמְזוּזוֹת. סְפָרִים שֶׁכְּתָבָן כִּתְפִילִּין וְכִמְזוּזוֹת אֵין תּוֹלִין בָּהֶן. תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁכְּתָבָן כִּסְפָרִים תּוֹלִין בָּהֶן. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רִבִּי אִימִּי. הָיָה כוֹתֵב. אלה עם. אִם הָֽיְתָה הַפָּרָשָׁה עֲשׂוּיָה כֵן כָּשֵׁר. וְאִם לָאו פָּסוּל. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רִבִּי אִימִּי בַּר חִינְנָא. כִּכְתַב סְפָרִים כֵּן כְּתַב תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת.
Traduction
Selon R. Simon b. Gamliel, est-il dit, la seule langue étrangère permise pour la transcription du rouleau de la Loi est le grec'' car, après examen, on a observé que le texte de la Loi peut le mieux être traduit suffisamment en grec. Un habitant de huttes (Burgensis, très humble) a formé pour eux (les Israélites) la version araméenne d’après celle des Grecs. R. Jérémie au nom de R. Hiya b. Aba rappelle la version chaldéenne de la Loi par le prosélyte Aqilas, exposée devant R. Eliézer et R. Josué (46)(Jl Blicke in der Religions Geschichte, pp. 43 et 65., qui lui en ont fait compliment et lui ont dit (Ps 45, 3): tu es le plus beau des hommes. R. Juda b. Pazi dit que R. Josué b. Levi objecta (contre le commencement de la Mishna): pourquoi ne pas dire qu’entre les rouleaux de la Loi et les phylactères ou la Mezuza, il y a cette différence que les chapitres des premiers peuvent être écrits sur 2 colonnes (à la suite), non le contenu des phylactères ou de la Mezuza (à mettre sur un seul côté)? De même, R. Isaac fils de R. Hiya Kethouba opposa une question plus grave; n’y a-t-il pas cette différence que les premiers peuvent être transcrits sur plusieurs morceaux de parchemin, et les autres doivent l’être sur un seul? Ou encore, dirent les compagnons d’étude devant R. Mena, n’y a-t-il pas cette distinction à établir que, pour les premiers, une même colonne sera parfois composée de 2 parchemins juxtaposés (cousus ensemble), non pour les seconds? N’est-ce pas la plus grave différence de tout? —Non, dit R. Mena, même pour les rouleaux de la Loi, il n’est pas permis de composer une colonne avec 2 morceaux (il est seulement permis d’en coudre côte à côte); mais il y a cette différence que pour les premiers, en cas d’omission d’un mot ou d’une lettre, on l’intercale entre les lignes, et c’est défendu pour les phylactères ou la Mezuza. Dans les rouleaux de la Loi, écrits comme les phylactères (en caractères menus), il n’est pas permis d’intercaler des omissions; mais lorsqu’au contraire, les phylactères ou la Mezuza sont en grands caractères comme les rouleaux, il est permis d’intercaler entre les lignes. R. Zeira dit au nom de R. Imi: lorsqu’on écrit en faisant des réclames (signes de repère) au bout des lignes pour leur longueur, au cas où tout le chapitre est ainsi constitué, la copie sera valable; au cas contraire, non. R. Zeira dit au nom de R. Imi b. Hinena; l’écriture devra être la même pour les rouleaux comme pour les phylactères et la Mezuza.
Pnei Moshe non traduit
בדקו ומצאו וכו'. וזהו טעמיה דרשב''ג שלא התירו אלא יונית:
בידא להם ארמית. בידה מלבו והעתיק התורה בלשון ארמית מתוך יונית שהיה להם מימות תלמי המלך:
ולמה לית אנן אמרין. במתני' שיש עוד דבר אחד ביניהן שהספרים נכתבין בשני דפין כלומר בשני עמודין ואכל פרשה ופרשה מהתורה קאי שאתה יכול לכתוב פרשה אחת בשני עמודין אבל פרשיות שבתפילין ושבמזוזות א''א לכתבן לכל פרשה אלא בדף אחד ואין לחלק הפרשה לשני דפין ועמודין:
התיב רבי יצחק בריה דר' חייא כתובה בסם. כך היה נקרא על שם מקומו וכמוזכר בברכות בפ''ג והוא הקשה דרבה כלומר קושיא יותר גדולה מהאי דר' יהושע בן לוי שעוד מצינו מה שיש ביניהן שהספרים נכתבין הן בשתי עורות ופרשיות שבתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא בעור אחד:
אמרין חברייא קומי ר''מ או נאמר. או דלמא נימא דף אחד בשני עורות. ולית היא דרבה כלומר דלית כאן קושיא גדולה דהעיקר דקפדינין בתפלין ומזוזות שיהו הפרשיות נכתבין בדף אחד ולא לחלקן בשני דפין וא''כ כשמדבק שני עורות יחד אפשר שיכתוב עליהן הפרשה בדף אחד מקצת על זה ומקצת על זה והרי כאן דף אחד על שני עורות:
אמר לון. ר' מנא שכן אפילו ספרים אין נכתבין כן בדף אחד על ב' עורות מדובקין אלא שבין דף לדף הוא שמדבקין עור לחבירו ודף אחד שלם על זה ודף של אחריו על עור השני:
תולין בספרים. אם השמיט תיבה בכתיבה תולין אותה בין השיטות אבל אין תולין התיבה לא בתפילין ולא במזוזות שצריך שיהא כתיבתן כסדרן:
ספרים שכתבן בתפילין ובמזוזות. כלומר שכתב פרשיות של תפלין ומזוזות בספר תורה כמו שהן נכתבין בתפלין ובמזוזות בדף אחד אין תולין בהם התיבות באותן הפרשיות דשמא יהא הס''ת כלה ויצטרך לו תפלין או מזוזה ליקח ממנה הואיל ואותן הפרשיות כתובין בכתיבת תפלין ומזוזה ולפיכך צריך ליזהר שלא יהא באותן הפרשיות תיבה תלויה:
תפלין ומזוזות שכתבן בספרים תולין בהן. כלומר אותן הפרשיות שנכתבין הן בספר תורה אין צריך להזהר שלא יהא בהן תיבה תלויה. שלא תאמר דבאותן הפרשיות הואיל ונוהגין לכתבן בתפלין ומזוזות אע''פ שלא כתבן בדף אחד שיהו מתוקנין לתפלין ומזוזה אם נצטרך והס''ת יהא כלה שצריך ג''כ ליזהר שלא יהא בהן תלויה קמ''ל דמכיון דבלאו הכי אינן ראוין לכך שהרי אין כתובין בדף אחד א''צ להזהר בהן מתלויה:
היה כותב אלה עם עם אם. סימנא היא לאורך השיטה של הדף שצריך שיהא בה כדי לכתוב בפ' ט' אותיות כמו למשפחותיכם ור' אימי היה נותן סימן באלו התיבות שהן ג''כ ט' אותיות והיה יכול לעשותן סימן אלה הדברים אלא שהיה רוצה להרבות בתיבות:
היתה. כל הפרשה עשויה כן באורך השיטות כשר ואם לאו אפילו ראשי השיטות הן כן. והשאר קצרים מכאן פסול:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source